שיתוף נכסים בין בני זוג

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

צרו עימנו קשר

במסגרת פסק דין שניתן על-ידי בית משפט המחוזי בנצרת, נדון ערעור שהגישה אישה על פסק דין שניתן על-ידי בית משפט לענייני משפחה שקבע כי אין זכויות בדירה המצויה בנצרת.

מפסק הדין עולה, כי המערערת התחתנה עם המנוח בשנת 1989, ולמנוח היו אלו נישואין שניים ולא היו לו ילדים, לא מנישואיו הראשונים ולא מנישואיו השניים עם המערערת. עוד עולה, כי לאשתו הראשונה של המנוח הייתה אחיינית שגדלה בביתו יחד עם אשתו הראשונה עד להיותה כבת 14 שנים, ולאחר מכן שבה להתגורר בבית הוריה הביולוגיים תוך שהיא שמרה במהלך השנים על קשר קרוב עם המנוח.

עוד צוין, כי המנוח היה בעל זכויות בדירת מגורים המצויה בנצרת, שנרכשה על-ידו לפני נישואיו למערערת והזכויות בה נותרו רשומות על שמו כל העת, וכי המנוח ערך במהלך שנת 2001 צוואה כדין, בה הוא החליט להוריש את כל רכושו לרבות הדירה – לאחייניתו של אשתו הראשונה, ובמהלך שנת 2016 הלך לעולמו כאשר היה בן 77 שנים.

לקריאת מדריך על התנגדות לצוואה לחצו כאן

פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה

בפסק הדין שניתן על-ידי הערכאה הראשונה במסגרת תביעה רכושית שהתנהלה בין המערערת לבין אחייניתו של המנוח שנדונה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג (מאחר והמנוח והמערער נישאו זו לזו בשנת 1989) קבע בית המשפט לענייני משפחה בין היתר, כי הדירה נרכשה על-ידי המנוח זמן רב לפני נישואיו למערערת, ושלמערערת לא הייתה מעורבות ברכישת הזכויות בדירה.

עוד קבע בית משפט לענייני משפחה, כי המערערת לא השקיעה בדירה או השביחה אותה במהלך חיי הנישואין עם בעלה המנוח, ואף לא דרשה ממנו ולא פעלה לרישום מחצית מהזכויות בדירה על שמה, וכי היא "לא הניחה כל תשתית ולו מינימלית כדי לבסס טענה בדבר בעלות בנכס" [כך קבע בית משפט לענייני משפחה בפסק הדין].

בנוסף לכך, בית משפט לענייני משפחה ניתן את העדויות והראויות שהובאו לפניו וקבע שאינו מקבל את טענת המערערת, שטענה כי היא הייתה שותפה במהלך שנות הנישואין למנוח, בהשקעה כלשהי או בשיפוץ של דירתו של המנוח.

לאור זאת, בית משפט לענייני משפחה הגיע למסקנה כי מאחר ודירתו של המנוח נכנסת להגדרה של "נכסים חיצוניים", ומאחר והמערערת לא הוכיחה "דבר מה נוסף" (כנדרש בפסיקה), שממנה ניתן היה ללמוד על כוונת שיתוף כלשהי בינה לבין המנוח ביחס לדירה, הוחלט לדחות את תביעתה של המערערת.

טענות המערערת

על פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט לענייני משפחה הגישה המערערת (אלמנתו של המנוח) ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת בו היא טענה בין היתר, כי קביעותיו של בית משפט לענייני משפחה בפסק הדין היו שגויות, וכי מצבו הכלכלי של המנוח לא היה שפיר והיא זו שסייעה מכספיה בשיפוץ ותחזוקת הדירה.

עוד טענה המערערת, כי דירת המגורים מהווה הנכס המשמעותי ביותר של בני זוג, ועצם המגורים המשותפים שלהם בדירה במשך 27 שנה, עונים על דרישת "הדבר מה הנוסף" שהנו התנאי הנדרש על מנת להקנות לה זכויות וכוונת שיתוף בדירת המנוח.

טענותיה של אחייניתו של המנוח

אחייניתו של המנוח (שקיבלה כאמור את מלוא רכושו במסגרת הצוואה שהותיר) טענה מנגד בין היתר, כי פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט לענייני משפחה מוצדק, וכי כל הערעור שהגישה המערערת מתייחס לטענות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב.

עוד נטען, כי המסקנה המשפטית אותה קבע בית משפט לענייני משפחה בפסק הדין, הינה המסקנה המשפטית הנכונה ושעה חל חוק יחסי ממון, אין מקום להחיל את חזקת השיתוף.

החלטת בית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי דן בטענות הצדדים, והחליט לדחות את הערעור. ראשית בית המשפט ציין כי לא מצא כל שגיאה בקביעות העובדתיות שנקבעו על-ידי בית משפט לענייני משפחה בפסק הדין, לפיהן המערערת ידעה על קיומה של צוואתו של המנוח (בה הוריש את כל רכושו לאחייניתו), ולמרות זאת לא עשתה דבר ולא פנתה למנוח בבקשה או תביעה כלשהי בנושא, וכי המערערת מעולם לא ביקשה להירשם כבעלת זכויות בדירה, ואף לא הוכיחה שהשקיעה בדירת המנוח מכספיה.

האם די בעובדה שהאישה גרה בדירת המנוח 27 שנה כדי להקנות לה שיתוף?

השאלה המרכזית בה דן בית המשפט המחוזי בפסק הדין, היא האם די בעובדה שהמערערת גרה בדירתו של המנוח במשך כ-27 שנה, כדי להביא ליצירת שיתוף בדירה.

ראשית ציין בית המשפט, כי לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון, והפנה להוראות סעיף 5(א)(1) במסגרת חוק יחסי ממון הקובע, כי נכס שהיה למי מבני הזוג לפני הנישואין, אינו נכלל בצבר הנכסים העומדים לחלוקה בעת פקיעת הנישואין.

בנוגע לסעיף זה הפנה בית המשפט לפסק דין שניתן על-ידי בית משפט העליון [ע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני], בו נקבע כי סעיף 5(א)(1) הנ"ל במסגרת חוק יחסי ממון, אינו מונע יצירת שיתוף בין הצדדים ביחס לנכס ספציפי מכוח הדין הכללי כגון: דיני הקניין, דיני החוזים וכיו"ב, לרבות ביחס לנכס "חיצוני" שנרכש על-ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין, ושם צוין בין היתר כך:

"טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון", עוד הוסיף וציין בית המשפט העליון בהקשר זה: "לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים…"

עוד ציין בית המשפט כי ניתן במקרים מסוימים להראות נסיבות עובדתיות נוסף על עצם קיום הנישואין, לשם שיתוף ספציפי בדירת נישואין שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, אולם ללא אותו "דבר מה נוסף", אין די בעצם קיום של חיי נישואין משותפים ואפילו ממושכים כדי ליצור כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, וכי במקרה זה קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת "לא הצליחה להוכיח 'דבר מה נוסף' המטה את הכף לצורך קביעת כוונת שיתוף ספציפית בדירת המגורים…"

מאמר זה נכתב על-ידי עורך דין אהוד פאי, העוסק בתחום הירושה, תביעות מקרקעין וכן ליקויי בניה. לשאול בנושא דוא"ל: [email protected], טל. 077-6596951. מאמר זה מהווה תוכן פרסומי, ואין באמור בו בכדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.

התקשרו עכשיו
× איך נוכל לעזור לך ?